פסק-דין בתיק עמ"נ 16287-06-11

המערערת הגישה בקשה בה היא עתרה להירשם בפנקס לעבודות הנדסה בנאיות בסיווג 190 - מתקני תברואה ובורות שופכין סוג 1, כאמור בתוספת הראשונה לתקנות רישום קבלנים לעובודת הנדסה בנאיות (סיווג קבלנים רשומים) תשמ"ח - 1988 (להלן: " התקנות").

המשיב (להלן: " הרשם") דחה את הבקשה בהחלטתו ביום 26.8.09. הוא קבע כי מנהל המערערת הוא חסר הכשרה הנדסית מקצועית לענף האמור. עוד נקבע כי מנהל המערערת בצע עבודות כקבלן ללא רישוי בהיקפים גבוהים יותר מהמותר לקבלן ללא רישיון. כן נקבע בהחלטה כי החשבוניות אותן הציגה המערערת, הוצגו בצורה סלקטיבית, והעבודות לא הוצגו לפי מספרי חשבוניות עוקבים ורציפים. החלטת המשיב ניתנה על יסוד המלצתה של הוועדה המייעצת -  לפי ס' 7(ב) לחוק רישום קבלנים.

העוררת פנתה מספר פעמים אל המשיב בכתב, ולבסוף הגישה, ביום 13.7.10, ערר על הההחלטה. המשיב טען בפני ועדת הערר כי הערר הוגש באיחור של קרוב לשנה, ללא שהוארך המועד להגישו, ולכן יש לסלקו על הסף. ועדת הערר קבלה את טענת המשיב. היא קבעה כי המועד להגשת ערר הוא תוך 30 יום מיום שהודע לעורר על החלטת המשיב, אם ההחלטה ניתנה לעורר בנוכחותו, או תוך 30 יום מיום שנמסרה לו ההחלטה - אם ההחלטה ניתנה שלא בנוכחותו.

במקרה דנן, כך קבעה ועדת הערר בהחלטתה, העוררת לא הגישה בקשה להארכת מועד. אכן, ראש ועדת הערר רשאי להאריך את המועד להגשתו בהתאם לתקנות, אם היתה לעורר סיבה סבירה להגשת הערר באיחור. אולם, כך נקבע, במקרה דנן לא נמצאה סיבה כזו. ועדת הערר קבעה כי חלף הגשת פניות חוזרות ונישנות לביצוע הרישום, היה על העוררת להגיש את הערר במועד. כיום אין אפשרות - כך נקבע - " לבצע 'הארכה מלאכותית' של מועדים".

על החלטתה זו של ועדת הערר הוגש הערעור הנוכחי.

טיעוני הצדדים

המערערת טענה בערעור כי לאחר החלטתו הראשונה של רשם הקבלנים מיום 26.8.09, היא פנתה לרשם הקבלנים בבקשה כי ידון שנית בבקשתה, וכי תינתן לה זכות טיעון. המשיב הבטיח למנהל המערערת כי הוא יוזמן לדיון נוסף בפניו. ביום 3.1.10 התקבלה החלטה נוספת של הרשם אצל המערערת, בה נקבע כי בקשת המערערת נבדקה שנית, ולאור הבדיקה הוחלט לדחות את הבקשה מהטעמים שפורטו בהחלטה הראשונה. כן נקבע בהחלטה זו, כי אין באמור כדי להאריך את המועד להגשת ערר.

המערערת פנתה לרשם ובקשה לקבל פרטים בדבר מוסדות המעבירים קורסים, ולצלם את התיק המנוהל אצל המערערת - ובקשתה לא נענתה. כן היא בקשה להמציא העתק פרוטוקול של הוועדה המייעצת, ולקבל הסבר מדוע הקורס שעבר מנהל המערערת אינו מקובל על ידי הרשם. לאחר פנייה נוספת של המערערת לקבל את הפרוטוקול, היא הגישה את הערר לוועדת הערר.

בסיכומים מטעמה טענה המערערת, כי הערר לא הוגש באיחור. לטענתה, יש למנות את המועדים להגשתו ממועד המכתב האחרון של המשיב - ואם כך ייעשה, הרי שכתב הערר הוגש במועד. על כל פנים, כך נטען, לוועדת הערר נתונה סמכות רחבה להארכת המועד, והיה עליה להאריכו, כדי שהמערערת לא תמצא נפגעת בשל טעם פרוצדוראלי גרידא. המערערת טענה כי היא לא קבלה מהמשיב את המסמכים והמידע שעמדו בבסיס החלטתו, לא היתה לה אפשרות להוכיח את עמידתה בתנאים הנדרשים לצורך סיווגה, וההליך שהתנהל לא היה תקין. הוועדה אף לא התייחסה לטענות המערערת לגופן, טענות שאף בהן יש כדי לשמש סיבה סבירה להארכת המועד.

עוד טענה המערערת, כי החלטת הוועדה המייעצת התקבלה בפורום של 2 חברים, מתוך חמשת חבריה. לטענת המערערת, מטעם זה דין החלטת הוועדה המייעצת להתבטל.

המערערת הוסיפה וטענה, כי היא הציגה אישורים על עיסוקה בענף משנת 1995, ודי היה בכך כדי לקבוע כי היא רשאית להירשם בפנקס בסיווג 190. אולם, המשיב קבע כי למנהל המערערת אין הכשרה כנדרש. לגישת המערערת, לאור קביעה זו היה על המשיב להורות למערערת לפעול בהתאם לתקנות, ולגישת המערערת - היה עליו להורות למערערת להיבחן במבחנים המפורטים בתוספת לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ראיות ומבחנים לענפי משנה) התשמ"ט - 1988 (להלן: " תקנות המבחנים"). המערערת טוענת כי יש לפרש את הרשות להפנות למבחנים הקבועה בתקנות, כחובה לעשות כן. היה על המשיב לאפשר למנהל המערערת לגשת למבחן מסמיך תוך זמן סביר ומוגבל.

המערערת התייחסה לטענת המשיב בתשובתו, על פיה על מנהל המערערת לעבור קורס באחד מהמוסדות המנויים בתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (רשימת בתי ספר וקורסים) התשל"ד - 1974 (להלן: " תקנות הקורסים"). אולם, כך נטען, בסופו של דבר, וחרף הצהרות המשיב, הסתבר כי בפועל לא קיימים קורסים ולא מבחנים, כפי שהמערערת טענה מלכתחילה.

המערערת טענה כי המשיב לא קבל את עמדתה לפיה היא בעלת ניסיון כנדרש, משום שלגישתו המערערת בצעה עבודות קבלן ללא רישוי בהיקפים גבוהים מהמותר. המשיב מצא פגמים בספרי החשבונות של המערערת. המערערת טענה כי למשיב אין סמכות לבדוק את ספריה, ואין לו הידע המתאים לשם כך. בנוסף, אף אם תתקבל גרסתו של המשיב בהקשר זה, אין זה סביר כי ביצוע עבודות בהיקף העולה על המותר, ימנע מהמערערת קבלת רישיון לעולמי עד. קביעה כזו אינה בסמכות המשיב, והיא מנוגדת לחוק יסוד חופש העיסוק.

הרשם התנגד לערעור. הוא טען כי לא היה מקום להאריך את המועד להגשת הערר על ידי המערערת. המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, ובמכתבי הרשם בתגובה לפניותיה, צוין במפורש כי אין בהם כדי להאריך את המועד להגשת הערר. לא נפל לכן כל פגם בהחלטת ועדת הערר, שקבעה כי הערר הוגש באיחור, וכי יש לדחות אותו מטעם זה בלבד.

לגופו של ענין, טען הרשם כי המערערת בקשה להירשם בפנקס על בסיס כישוריו של מנהלה. אולם, מנהל המערערת הוא חסר הכשרה הנדסית ומקצועית לענף המבוקש, והוא בצע עבודות כקבלן ללא רישיון בהיקפים גבוהים מהמותר. כן ישנה התייחסות להעדר הרצף בחשבוניות שהוצגו על ידיו.

לטענת הרשם, הזכות להירשם כקבלן בענף משנה מסוים עומדת למי שעוסק בענף המשנה הזה, ושהתמלאו לגביו התנאים הקבועים בתקנות. המערערת לא עמדה בתנאי הנדרש, משום שהיא רכשה את הניסיון שרכשה - בעבירה. מר קרצו, מנהל המערערת, בצע לכאורה עבירה פלילית, שכן הוא בצע עבודות בענף 190 בלי שנרשם בפנקס הקבלנים, וללא שהיה מוסמך לבצע עבודות כקבלן בנייה. על פי ההלכה הפסוקה, לא יכול מנהל המערערת להציג ניסיון שהוא השיג אותו בדרך של עבירה, וניסיון כזה אינו יכול להיחשב לצורך הניסיון הדרוש לרישום.

המערערת לא עמדה בדרישות גם משום שהקורס אותו עבר מנהל המערערת, לא היה באחד מהקורסים או בתי הספר שנקבעו לענף. לצורך רישום בהתאם לתקנות, כך נטען, צריך היה הקורס להיות מבוצע באחד מהמוסדות המנויים בתקנות. ללא קורס כזה שעבר מנהל המערערת, המערערת לא יכולה להירשם בפנקס הקבלנים.

הרשם טען כי יש חשיבות להקפדה על מקצועיותם של קבלנים רשומים, לצורך הבטחת איכות הבנייה בישראל. תכילת החקיקה היתה לוודא כי לקבלן יש הידע המקצועי, הניסיון, היכולת הכספית הכלים והציוד הנדרשים לצורך שמירה על בטיחות בעבודה.

הרשם טען כי הוא בסס את החלטתו על ראיות - קרי על תצהיר מנהל המערערת, ממנו עולה כי המערערת פעלה שלא כדין, ובצעה עבודות בהיקפים גבוהים מאלה שהותרו לה. עוד טען הרשם כי מקרה זו הוא מקרה קלאסי בו הוא היה רשאי שלא לשלוח את מנהל המערערת להבחן במבחנים. לטענת הרשם, המערערת כלל לא נכנסה לגדרה של תקנה 3 לתקנות המבחנים, ואין לה כל זכות קנויה בדין להישלח למבחנים. על פי הטענה, הרשם הפעיל את שיקול דעתו כדין, ודחה את בקשת המערערת עקב ביצוע עבודה בעבירה.